יום שישי – 16.11.73

1. פניה מצאה ב"הארץ" את שמו של אלי זכאי בין הפצועים שהוחזרו. זכאי אושפז בתל-השומר.

2. דיברנו עם בלומה הופמן:
א. בני – פצוע קל, אבל יצטרך לשכב לזמן ממושך. הוא נמצא בבית-חולים בצפת.
ב. כאשר רחל תחזור – תתקשר איתנו.

3. 9:55 – דיברתי עם משפחת ממן (השכנים של עליזה שמיר). עליזה נסעה לשדה וורבורג. כפי שנדמה לגב' ממן – עליזה קיבלה אתמול הודעה רשמית על נפילתו של בנה.

4. 10:20 – צילצל יוסף כהן בכדי להודיע לנו ששמו של אלי זכאי מופיע ברשימת הפצועים-השבויים שהוחזרו. רוצה להיכנס אלינו בסביבות 17:00 (דיברה איתו פניה).

5. 10:30 – צילצלתי 03-28058 (דויטש) ודיברתי עם עליזה שמיר. חנוך כבר נסע בבוקר לתל-השומר והוא "ידובב" את אלי זכאי (סיפרתי לה, שבדיוק את זה רצינו אנו לעשות כאשר יתברר שבכלל אפשר-מותר עם זכאי להיפגש). יכול להיות שחנוך יגיע היום גם אלינו. היא עוד אתמול הייתה בשלישות הראשית ובדקה את רשימת השבויים. לא נכון שקיבלה מקצין העיר הודעה על נפילת הבן, אולם אין לה אשליות. הזמנתי אותם שיבקרו אותנו, כולם יחד. יכול להיות שיבואו אלינו ביום ראשון.
בקצרה – היא השתדלה לנחם אותי (כי התחלתי לבכות).

6. 11:30 – צילצלה אלישבע ירון:
א. מסרה לי על שמו של אלי זכאי ברשימת השבויים המוּחזרים (ואני סיפרתי לה שחנן מרגולין כבר נסע לתל-השומר).
ב. אהרון אריאל רוצה להיכנס (בערך ב- 17:00) עם אלישבע אלינו. אמרתי לה שיבואו.
ג. סיפרתי לה גם על רצוני לבטל את שנת השבתון המתוכננת לשנה זו.

7. הלכתי לבקר את אריה דבורצקי (11:55-13:20). הוא לא נוסע לחו"ל עד שלא יסתדרו העיניינים עם גינה. קודם ישב שם הנהג שלו לשעבר, ניסים, ואח"כ בא רשף. התנהגתי בטיפשות אבל לא יכולתי לעצור מלבכות. בדרך חזרה פגשתי את סוניה שטיינגרטן ואמרתי לה שהם יכולים לבקר אותו.

8. 14:25 – צילצלה כרמלה מרציאנו (העוזרת שלנו לשעבר).

9. 16:30 – צילצל מרגולין: נמצא בירושלים. הסברתי לו איך להגיע אלינו.

10. ב- 17:00 בערך הגיעו ההורים של ארי כהן, ומייד אחריהם – חנוך מרגולין עם אשתו והילד הקטן, עם עליזה שמיר. אח"כ בא אֵלִי שמיר מהפקולטה עם בנו הקטן, וכן דבורה שניידר עם בעלה, שאול וחווה פוגל, סוניה ודוד שטיינגרטן, אלישבע ירון וקלמן, אהרון אריאל, אגמון ונחמה, רבין ואשתו רות, ארי כהן עם רחל צפתי, ולפני זה הגיעו עוד שתי בנות (נירה דורי ואורלי סיטון) וכן הגיע ויקטור גרייבסקי.
בסביבות 19:00 כולם הלכו, פרט לגרייבסקי, אח"כ בא מוֹנְיָה פְּרת ובסוף ב- 19:50 – נשארנו לבד עם פניה.
בערך ב- 18:30 צילצלה מניה דיאמנט וקצת בילבלה קצת את הראש (אחיו של בעלה חיים הגיע ארצה).
ב- 19:55 – נכנסה גב' וולף רות.

11. מפי חנוך מרגולין שמענו את הסיפור הבא:
א. אלי זכאי פצוע "קל" יחסית: הולך ומדבר בהגיון.
ב. ביום כיפור הצוות היה כפי שידוע לנו כבר, אלא שמפקד הטנק היה קצין שהוחלף אח"כ – כבר בתנועה – בקצין אחר ששמו אהוד (?).
ג. היו מספר תקלות טכניות בטנק והם נעו לבד בכיוון לא ידוע להם. לא היה שום קשר עם מפקדים יותר גבוהים (?), כנראה שדווקא מוטי שמיר היה התותחן ואלי זכאי הקשר (בקורס מפקדי טנקים לומדים את כל המקצועות). לפנות בוקר הטנק קיבל מכה ונקרעה אחת מהשרשראות והם מצאו את עצמם מוקפים מכל הצדדים ע"י טנקים מצריים.
לפי הסיפור של אלי זכאי – הוא ניסה לזרוק רימונים ואיננו זוכר איך הטנק התחיל לבעור, ואז מצא את עצמו מחוץ לטנק, מוטל על החול, ולידו – מוטי שמיר פצוע ברגל. מוטי הציע לו לצעוק "שבוי" וגם מוטי הרים את ידיו וצעק "שבוי" אולם הוא לא יכול היה לקום. לעומת זאת אלי זכאי רץ-הלך לקראת המצרים עם ידיים מורמות והם לקחו אותו בשבי. בנוגע לגיורא הוא לא יודע מה קרה איתו, אולם הוא חושב שגיורא נשאר בטנק ולא נפגע.
כפי שאלי מסר – מפקד הטנק כנראה נהרג מייד בהתחלה.
את אלי הובילו בעיניים סגורות ואח"כ הוא נמצא כל הזמן בחדר מבודד.

12. גרייבסקי סיפר לנו שמיכל פלדמן שואלת אותו בכל פעם על גיורא, וכפי שנדמה לו – מתעניין גם חבר שלי מחיפה (הכוונה, כנראה, לסשה לרנר). גרייבסקי ומוֹנְיָה פרת סיפרו קצת על ה"ברדק" שהיה אצלנו. בנו (של אשתו) הגיע ב"נמלי אילת" מחו"ל ושבועיים לחם (צנחן) בנעליים רגילות כי לא היו נעלי צנחנים. הוא למד להשתמש ב"עוזי" – אולם נשארו אז (כאשר הגיע מחו"ל) רק "קרול-גוסטב". מסתבר שאנו החזרנו – בזמן המלחמה – כמות "טילי גבריאל" מגרמניה, אותם מכרנו לה קודם (חיל-הים שלנו נשאר בלי טילים). מוֹנְיָה סיפר על ההלוויות ההמוניות והתחיל לבכות. אופייני – כפי שהוא סיפר – שבאף אחת מההלוויות האלה לא השתתף אף שר מהממשלה (פחדו להופיע).

13. 20:30 – צילצלה רחל הופמן. היא בירושלים ושאלה אם מותר לבוא. ברור שביקשתי שתבוא.

14. הסתבר שחנוך מרגולין מכיר את בני הופמן ("קטן, רזה, עם משקפיים").

15. נדברנו עם נחמה דה-שליט שתסיע אותנו לתל-השומר ביום ב', 19.11.

16. רחל הבטיחה לנו לברר את שעות הקבלה של תל-השומר.

17. בנוגע לסיפור של חנן מרגולין, כפי שרשמתי אותו קודם, הרי רשמתי הכל כפי ששמעה את זה פניה. לי, לעומת זאת, נדמה היה שזכאי סיפר שכאשר נפגעה השרשרת של הטנק הם נשארו במקום ורק ליום המחרת בבוקר הם גילו שהם מוקפים ע"י מצרים. בכל אופן, נצטרך הכל לברר כאשר ניסע בעצמנו לתל-השומר.

18. בזמנו רשמתי לא נכון: נהרג הבן של דוסייה קורון, ולא הבן של דוצייה פפר-מן, מקיבוץ עין-השופט.

19. הסתבר שהבת של עליזה שמיר (תלמה) השאירה אצלנו את התיק שלה. צילצלתי ב- 21:15 למשפ' דויטש, 03-820376 שימסרו את זה לתלמה.

21. 20:50 – באו הֵשֶׁק, ריבה, דוּדוּ ונעמה, ואחריהם באו רחל הופמן ואוֹרֵן וילנאי (הבחור שלה).

ב- 23:10 נשארנו סוף-סוף לבד.


שיתוף יום זה:

הסבר ומידע נוסף

כתבה על השבויים הפצועים שחזרו
nov_16_73

שמו של אלי זכאי מוזכר בכתבה.

הלוויות המוניות
הוקמו שבעה בתי קברות ארעיים, ליד קיבוץ בארי, בבאר שבע, במשמר הנגב, בקריית שאול, בעפולה, בקיבוץ לוחמי הגטאות ובנהריה, שבהם נקברו החללים בלוויות המוניות באופן זמני עד שיובאו לקבורה של קבע במקומות מגוריהם לכשתסתיים המלחמה. בבתי הקברות הארעיים נקברו 1,850 חללים. בפברואר 1974 הועברו החללים לקבורת קבע בלוויות צבאיות שנערכו בבתי העלמין הצבאיים במקומות מגוריהם.

כיתבו תגובה או שתפו את הסיפור שלכם