יום חמישי – 21.3.74

1. יצאנו לִפְני 8:30 מהבית בכדי להגיע לת"א.
הגענו ב- 10:15. קניתי "ידיעות אחרונות" והסתבר שמודעה על גיורא לא הופיעה. נסענו אחר-כך מייד ל"ידיעות" ונפגשנו עם מר יוסף שביט. פניה שאלה אותו אם השם "מייזלר" אומר לו משהו – והוא ענה ש"כן", שנשב.
היה עסוק בעריכת איזה שהוא מאמר. אח"כ לקח ממני חומר (צילומים של המודעה ב"מעריב", הכתבה ב"מעריב", המודעה ב"דבר" והטופס שהוּרד ע"י צה"ל), וכן נתתי לו שתי תמונות. הבטיח שיסדר את הכל ליום ראשון.
מסתבר שעל אליהו עמיקם לא ידוע לו ולא קיבל ממנו שום חומר. בכל אופן, היה אדיב אלינו (כנראה שזה הכל ב"פעולת" הפרוטקציה של נַדֵל).

2. מ"ידיעות אחרונות" הגענו בטקסי למשרד הביטחון באיחור של 2-3 דקות. הגענו לצמל (שם גם הייתה נוגה). כעבור כ- 10 דקות הלכנו אל אלוף-משנה הראל. שם היה דני רזגור. רזגור יצא ונשארנו עם צמל והראל.
הראל עשה רושם טוב – דיבר בכנות על הקשיים.
שאלנו כל מיני שאלות.
א. הראה לי טקסט אנגלי – שבין היתר בכל פעם שואלים בנוגע לטנק שהופיע בכרוזים המצריים (ביום הבחירות).
ב. החיפושים נמשכים ובכל יום מצליחים משהו למצוא.
ג. בטנק שלנו טיפל גם סמ"ר דודיק מראש פינה, שיש לו חוש טוב לחיפושים ומתמצא בשטח. החליטו שבפעם הבאה יחפשו יותר צפונה (ב"נוזל" לא מצאו את הטנק).
ד. לפי הערכתו של הראל יש עכשיו כ- 110-115 נעדרים (כלומר – חסרות גוויות).
ה. הזיהוי מתקדם בצורה נורמלית.
ו. הראל הציע שיזמינו שוב את רינגרט (בלי לבלבל לו את הראש, אלא לשאול על עוד פרטים).
ז. בנוגע לזה שהציע לנו אלי זכאי, להתעניין בין אנשי המחלקה הטכנית: אין במחלקה הטכנית שום רשוּמוֹת. היו מקרים שהבחורים היו גונבים טנקים בכדי ללחום.
בנוגע לזה שסיפרו לנו (זה נאמר כאשר ב- 11.3 הביאו את המכתב מקצין העיר על העלאה של גיורא לסמל ראשון) שכאילו היו שבויים שהוּקְלטוּ ושלא חזרו – אזי להראל אין שום אינפורמציה על זה, וזה לא נכון.
ח. הזכרתי להראל שמסרנו בזמנו שלגיורא היו מפתחות מהבית. מסתבר שכבר פעם זיהו מישהו על סמך מפתחות.
ט. הבטיח לסדר לנו עוד כמה תמונות של גיורא מיום הגיוס.
י. מקווים שהמגעים עם המצרים יִמשְכו עוד, גם אחרי 31.3.74.
י"א. את הטפסים של גיורא חילקו בכל יחידות חטיבה 14.
י"ב. חיים בדנר כבר לא עובד. איתן בן-נתן ממשיך לרכז את החקירות.
י"ג. הראל נתן לי את הטלפונים שלו (אזרחי וצבאי), ושלא נהסס לצלצל אליו אם נמצא צורך בזה.
י"ד. הבטיחו גם לתת לנו "חומר" מהתיק האישי של גיורא.
ט"ו. כאשר היינו – צילצלה באותו זמן גב' רוזנצוויג (מירושלים). שם בעיה אחרת: הטנק נמצא, אבל חסרים 2 אנשים מהטנק.
ט"ז. הראל הסביר לי שגם אם ימצאו את הגוויה, אי אפשר יהיה לקבוע האם רינגרט ראה את גיורא או לא. (דרך אגב, בנוגע לרינגרט: הראל דיבר עם פרופסור לווין, פסיכולוג. הפסיכולוג חושב שחזרות על חקירה לא מביאות תועלת. להפך, זה עלול להכניס לנחקר סיפור שאח"כ הנחקר בעצמו ימשיך להאמין בסיפור).
י"ז. לבדוק עכשיו "מי בסרבל וג'ריקן מים ראה את רינגרט במקום זה וביום זה" – איננו בר-ביצוע.
י"ח. אמרתי להם שאנו ממשיכים לתת מודעות בעיתון. הראל אמר שאין כאן בעיה כספית.
י"ט. סתם התבדחתי ואמרתי שאולי כדאי לכתוב לאשתו של סאדאת. הראל אמר לי שלא בשם צה"ל אלא בתור אדם פרטי. הוא חושב שאולי כדאי לכתוב, מכיוון שלנו יש "קֵייס": הטנק צולם בכרוז שהם חילקו.
כפי שהבנתי, הרצל שפיר מסר את הצילום לבריגדור המצרי שריף.
כ. בנוגע לצילומים של תערוכת השלל – כל הצילומים נמצאים בידי המחלקה של הראל, וכל הטנקים שאת מספריהם אפשר היה לפענח – פוענחו, והטנק לא מופיע בהם.
שמענו גם כל מיני סיפורים על "טעויות" שנופלות בלי כוונות רעות (קצין הביא פתק שכאילו קיבל אותו מחייל שצילם. אח"כ התברר שאין שום קשר בין חייל זה – שאותו מצאו – ובין הפתק עם הפרטים).
על הזיהוי מקפידים מאוד מאוד ויש מספר גופות מזוהות, אולם לא מפרסמים עדיין מכיוון שאין עוד ביטחון מלא.
בסה"כ היינו אצל הראל כ- 2 שעות ויצאנו משם ב- 13:00.

3. מהראל הלכנו אל לשכת הדובר של צה"ל, פורן, אולם האחרון לא היה בלשכתו. מסרנו רק ד"ש (מ"משפחת מייזלר מירושלים") דרך המזכירה, והלכנו – ברגל – אל שרה ושמואל הררי.

4. משרה צילצלתי אל לוטנברג. הוא שמע את התוכנית עם פניה ומזדהה עם כל מילה. "הרגיע" אותי שימשיך בפעילותו גם אחרי שיימצא את בנו.

5. אחרי הארוחה הופיעו נורית מייזלר ודוּדוּ זכאי. מסרנו לנורית את החומר בשביל המודעה ב"על המשמר". אח"כ באה גם אלישבע (הבת של שרה: אלישבע בהריון).

6. לפני 16:00 יצאנו עם נורית. נסענו קודם לכּוֹרך – רציתי לקחת את ה"מעריב לנוער" – אבל הכריכייה הייתה סגורה. משם הגענו ל"על המשמר" – מסרתי תמונה אחת ("צבאית"), גלופה של התמונה האזרחית, וכן את כל החומר המצולם. הפקיד (דוד) הבטיח שהכל יהיה בסדר.

7. נורית הביאה אותנו לתחנה המרכזית (כ- 10 דקות עוד צריך היה ללכת ברגל). יצאנו ב- 17:10, ולפני 19:00 היינו בבית.

8. גיל סיפר לי שבערך ב- 18:30 צילצל הדובר של צה"ל, והתפלא שעוד לא חזרנו מתל-אביב.

9. ב- 19:00 בערך צילצלה אלינו גב' בליץ (עליה הייתה כתבה אתמול או שלשום ב"מעריב": היא ראתה תמונה אחת מינואר – או אפילו יותר מאוחר – וחייל אחד בתמונה נראה לה דומה לבנה).
גב' בליץ שאלה אותי אם ידועה לי הכתובת של ההורים של ציפין: רוצה לשלוח להם מברק. אמרתי לה שמוטב שתעשה את זה כאשר ציפין יחזור מחיפה לירושלים.

10. בדיוק היום בבוקר הייתה בעיתונים מודעת אבל, גם ב"הארץ" וגם ב"מעריב" – על ההלוויה של דוּדוּ ציפין.
ההלוויה תתקיים מחר בבוקר, ב- 22.3.74.

11. ב- 20:00 בערך צילצלתי אל שמואל הררי וביקשתי אותו שיברר אצל הכורך אברהם דיין – האם עשה את הכריכה.


שיתוף יום זה:

הסבר ומידע נוסף

כרוז מצרי ובו צילום טנק מס' 123
Egyptian_Flyer

כיתבו תגובה או שתפו את הסיפור שלכם

  1. מאת גרינברג שאול‏:

    בוא בוא גילי ידידי, רד אלינו ממרום עולם הפירסום אליו המראת והגבהת עוף. חזור אלינו אל קרקע המציאות ואנא הסר את תמונות חברינו המתים מעל דפי יומן 1973. דע לך כי גם לאחר 40 שנה אינני מוכן לעבור בשתיקה על תמונות שכאלו, ולידיעתך – כעת עוד קשה לי אף יותר מאשר לפני 40 שנה …
    אנו ראינו אותם שוכבים באלונקות בשורה ארוכה על דיונת החולות, מכוסים בשמיכות חורף צה"ליות שמפאת גודלן לא הספיקו לכסות את כל גופם המת, ואנו היינו מושכים קצה זה או קצה אחר של השמיכות הקצרות למען ישמר לפחות כיסוי פניהם וחלק הארי של גופם. אנו חבריהם הקרובים ביותר באותן שעות אחרונות לחייהם, נילחמנו של שימור כבודם האבוד , מלחמה שלא ניתן היה לנצח בה.
    האמן לי וטוב שכך, כי לעולם לא תוכל לספוג ולהבין את מראות גופות חברינו השסועות, השרופות, המחוללות, כפי שחילצנו אותן מתוך הטנקים הפגועים במו ידינו. כניראה ואינך יודע אולם אנו דאגנו לכסות פניהם מידית, ובכל אשר השיגה ידינו, ויודע אתה מדוע ???? מכוון שביקשנו רק לשמר מעט מכבודם שאבד עם מותם. לצערי אינני מבין מה היתה כוונתך בפירסום דבר התועבה בכרוז המיצרי?! ומה חשבת כי עלינו ללמוד מתוכן כרוז זה המכיל גם את תמונות גופות חללי צה"ל ??????? שמא ופיספסתי דבר מה בהבנת הניקרא !!!! אכן אני כועס, אכן אני כואב את אובדן המעט שנותר מכבודם של החללים . היתכן כי מי מבני משפחות השכול הרלבנטיות לתמונת החלל עלולות לפגוש תמונה קשה זאת, ויתכן כי מעולם לא ניתקלו בה …… מה הרגשתם לדעתך ?
    ואם ובכל זאת לא יכולת לעמוד בפני הפיתוי, וחשת צורך מיוחד לפרסם תמונה זאת, בטוח אני שיודע אתה כיצד לטשטש פני החלל שבתמונה כך שלא ניתן יהיה לזהותו, אך זה מחייב שלב חשיבה מוקדם יותר, ושימוש קצר ופשוט בתוכנת הפוטושופ ……. לא כך הדבר ?????
    גילי ידידי , אני אמשיך לעקוב בנאמנות ובעיקביות מתוך העינין הרב שיש לי ביומן הזה, אך אתה -אנא שקול צעדיך בכל שלב של פירסום. נכון הדבר כי היומן הוא שלך בלבד, אך הרגשות והתחושות המתלוות לפירסום היומן אינן שלך בלעדית אלא של כולנו העוקבים וחיים בשנית את התקופה הקשה ביותר בחיינו.
    מתוך כבוד לחברינו שנפלו במערכה לצידנו, מתוך כבוד לבני משפחת השכול, ומתוך כבוד לנו החברים לנשק – אנא גילי, בבקשה ממך ….. קח בחשבון גם את תחושותינו ואנא הסר התמונה .
    בהערכה רבה ותמיד בידידות, שאול.

  2. מאת Gili Meisler‏:

    שאול, אני מבין (אבל לא מסכים), ולוקח על עצמי את האחריות המוסרית לעניין. כל דבר בהתאם לקונטקסט שלו, וברור שאין כאן כוונת פגיעה.

  3. מאת שלמה פרי‏:

    ראיתי את הסרט והתרגשתי. אחי ספי פרי היה מדריך בביהס לשריון באותה תקופה וגם הוא נפל ביום השני למלחמה. בין השנים 59-61 גרנו ברחביה ולמדנו בגימנסיה .אולי הכירו מי יודע.

  4. מאת vered.shorrer‏:

    לשאול גרינברג

    היומן ופרוייקט פרסומו הם לא אזכרה לגיורא. זה ספור חייו של גילי ומשפחתו, בצל האסון הכבד שפקד את המשפחה ואת החברה הישראלית כולה. אם גילי כילד נאלץ לצפות בתמונות האלה, ובהוריו מתמודדים עם המראות הקשים ועם הרצון להאמין שהבן האובד יימצא – ובצד שני שתזוהה גופה ויבוא קץ לתעלומה – זו זכותו של גילי לחשוף את התמונות האלה, בקונטקסט הזה, בפנינו. בעיני אין כאן חילול כבוד כל שהוא, ומי שהמראות קשים לו לא חייב בצפייה.