יום שני – 1.4.74

1. בחדשות שעה 8:00 בבוקר (שמעה פניה) מסרו שהמצרים לא נתנו בימים האחרונים להיכנס לחפש גוויות, למרות ההסכם שהושג ע"י שפיר, ושהחיפושים יימשכו עוד שבוע.
התחזית של ציפין – שעם מסירת גופתו של האח של סאדאת הכל ייגמר – כנראה נכונה.

2. בסביבות 10:00 צילצלתי (מהאוניברסיטה) ללוטנברג. את ההודעה ב- 8:20 בבוקר – הוא מסר לרדיו. הישיבה של ועד הורי הנעדרים תתקיים היום ב- 17:00. הבטחתי שנבוא (לפני החתונה של רחל הופמן-וילנאי).

3. ב- 12:15 בערך – כפי שסיפרה פניה – צילצל אדם בשם אהרון גנדלמן, תל-אביב, 03-411706. סיפר שבלילה ב- 13.10 הוא לן במקום הנקרא ATUR, יחד עם 3 חיילים, ביניהם סגן משנה, במדים, איש שריון, שלפי דעתו של גנדלמן דומה לגיורא. הסגן היה ממוצא רוסי. בבוקר הסגן כבר לא היה, ושני החיילים האחרים אמרו שהצטרף לכוח שריון (טנקים) שנע בכיוון פאיד, בכדי להצטרף לפריצה.
את שמו הוא לא יודע.

4. צילצלתי ב- 13:40 לגנדלמן, אבל לא מצאתיו בבית.

5. 13:55 – צילצל פורן – דובר צה"ל:
א. אומנם יש תקלות, למרות זה שבשבת – בפגישה עם המצרים – הם הבטיחו את המשך החיפושים.
ב. האזור העיקרי שנשאר – המעוזים, והם לא נותנים עכשיו להיכנס שם.
ג. החוקר חושב שזה קשור גם עם "מתיחוּת מסוימת" שקיימת עכשיו בחזית הדרום.
ד. ינסו ללחוץ – גם דרך האמריקאים – על המשך החיפושים.
ה. לדובר יש שני כרוזים עם צילומי טנקים: על אחד מהטנקים המספר האחרון הוא 417, ועל השני 127, אבל הספרה 7 לא ברורה – וזה עלול להיות גם 3, או 8.
ו. סיפרתי לדובר שאנו נוסעים לתל-אביב ונהיה באכ"א ב- 17:00.
הוא הבטיח להביא את הכרוזים.

6. יצאנו ב- 14:30 מהבית והגענו ב- 16:15 לתחנה המרכזית בתל-אביב, ומשם – בטקסי – לרב צמל. מצאנו שם את עליזה שמיר. מפי הרב צמל שמענו זה שכבר היה ידוע לנו: המצרים לא נתנו להיכנס לשטח.
הרב צמל בירר אצל שלומית – המזכירה של הראל – בקשר לתמונות של גיורא, שהובטחו לנו. כן מסר למזכירה של הראל שהישיבה של ההורים תהיה בקומה התחתונה, ואם דובר צה"ל ימסור בשבילי את תמונת הטנק (שלנו?) – יעבירו זאת למטה.
אח"כ – בסביבות 17:00 – התאספנו באולם גדול (במשך הזמן היו מעל ל- 30 איש). את הישיבה ניהל לוטנברג, ונתן דו"ח מאוד הגיוני. לפני שהתחילו (התחילו בערך ב- 17:10) הגיעה חיילת ומסרה לי את הצילום של הטנק שנשלח לי ע"י דובר צה"ל.
אח"כ רשמו את הנוכחים. המזכיר – קצין(?) שהוצמד ע"י צמל – הסתבר ששמע אצלי סטטיסטיקה ב- 1970.
אחרי הדו"ח של לוטנברג הוצע ליצור "נקודות" גם בחיפה ובירושלים, ואני מסרתי שאנו מוכנים עם פניה להיות פעילים בירושלים.
בגלל החתונה של רחל הופמן עזבנו (יחד עם גיל) את הישיבה ב- 17:50 בערך. רב-סרן שוחט (זה שבא במקומו של סגן-אלוף שני) סידר לנו טרמפ (מסתבר שגויסו מוניות ונהגים לשם כך), והסיעו אותנו למלון "גיל" (רחוב גורדון 34).

7. הגענו למקום – לאולם החתונה – בערך ב- 18:20, ופגשנו – לפני שנכנסנו – את צבי הורוביץ (מהרצליה) ואשתו.
היינו בחתונה ופגשתי שם את הוברמן מדובנא. על-יד השולחן שלנו ישב איזיה (יצחק) רבינוביץ' ואשתו. עשיתי את עצמי "כלא מכיר אותו" אבל הם הכירו אותי. אחרי שראה את גיל שאל איפה הבן הבכור, ועניתי לו "שנפל, נעדר, ולא נדבר על זה עכשיו". הוא הביע השתתפותו בצער. מכיוון שכבר הגיע הזמן לזוז – קמנו ויצאנו בערך ב- 19:20. צבי הורוביץ עשה לנו טרמפ לתחנה המרכזית וב- 21:20 – היינו בבית.

8. בבית בדקתי את התמונה שנמסרה לי ע"י דובר צה"ל. לדעתי זה אומנם הטנק 123 (ולא 127 כפי שחשב הדובר).

9. מהשיחה שלנו עם הרב צמל ומהדו"ח של לוטנברג נובע שיש כ- 80 גופות לא מזוהות, וחסרות כ- 90 גופות – בסה"כ 170 נעדרים.
לוטנברג סיפר שהזיהוי קשה מאוד כשמדובר על הגופות שנמסרו ע"י המצרים. כחודש הפסידו בתהליך הזיהוי, מכיוון שהסתמכו על פרטים שנמסרו ע"י המצרים, וכפי שהסתבר, המצרים – כנראה בכוונה – סילפו ובילבלו את האינפורמציה בכדי להקשות על הזיהוי (כנראה שמסרו אינפורמציה לא נכונה לגבי המקום שבו נמצאו הגופות?). לוטנברג גם סיפר שהמצרים עושים כל מיני עבודות בשטח, מיישרים וכו', ואח"כ יהיה קשה להכיר את המקומות. את המוצבים הציפו במים, הרסו וכו', ובלי כלים כבדים אי אפשר שם לחפש. מניחים שבמעוז אחד נמצאות כ- 40 גוויות בערך. לוטנברג שיבח את הצוות שעוסק בזיהוי והן את הצוות החדש שעסק בחיפושים. מסתבר שהצוות החדש היה מורכב מאותם החוקרים שעסקו בחיפושי הנעדרים מחיל האוויר.
בנוגע למצרים – זה היה תלוי בקצינים: במקומות מסוימים היו המצרים בסדר, ובמקומות אחרים, היו עושים צרות – זה היה תלוי בדרג הנמוך שאיתו צריך היה להתקשר בתהליך החיפושים.


שיתוף יום זה:

הסבר ומידע נוסף

תמונת הכרוז
egyptian_flyer_b copyזהו צידו האחורי של הכרוז המצרי המדובר.
לצילום הכרוז

מספר הטנק, מתוך הכרוז המצרי
tank123

 

כיתבו תגובה או שתפו את הסיפור שלכם

  1. מאת דוד שמול‏:

    נורא נורא נורא.
    שמחתך בעצם ההליכה סוף סוף לארוע משמח (החתונה) מול הפגישה שעה-שעתיים קודם של הורי החיילים הנעדרים, שהתקיימה קודם, והבכי של אמך לאחר החופה עם ההחלטה שקיבלה להימנע מהשתתפות בחתונות של אחרים (עד לחתונתך) כי ממוטטת אותה המחשבה על כך שגיורא לעולם לא יזכה להגיע לרגע זה – כמה עצב על כל צעד בחיים.