אודות היומן

מלחמת יום כיפור לקחה מהמדינה את התום, ומאיתנו את גיורא. לקחה בלי להוכיח שלקחה. ב- 11 בנובמבר 73', אחרי חמישה שבועות שלא התקבלה ממנו כל ידיעה, גיורא הוכרז כנעדר. יחד איתו נחשבו עוד מאות מחיילי צה"ל לנעדרים. ימים של ציפייה, לילות של חרדה, חודשים ארוכים בין ייאוש לתקווה.

דוד החל לכתוב את היומן 11 יום אחרי שפרצה המלחמה וכל שביב של מידע על גיורא לא התקבל. נראה שההחלטה לתעד את פעולותיו הייתה מעין בחירה הישרדותית לא מודעת עבורו. הדרך היחידה לשרבב מעט סדר אל תוך אי הסדר המטריף את הדעת. כמה פיסות מידע משורבטות צמחו לשורות הנפרשות על פני עמוד שלם, דף הצטרף לדף, ובחלוף הימים הפכו הדפים הבודדים למחברת. כשהסתיימה אחת, נפתחה הבאה. אבא לא תכנן שמלאכת התיעוד הקפדנית תוליד יומן עב כרס. מי מוכן להאמין שיחפש לאורך מאות עמודים את בנו? כך למשל ב- 18.5.74 כותב אבא: "היום יום הולדתו של גיורא. המשכתי לסדר ניירות". מה מבטא טוב יותר מזה את הכאוס הפנימי שמשווע להיגיון כלשהו?

ביסודיות ובדקדקנות אופייניות הוא פירט כל צעד במסע החיפושים אחר גיורא; המסע לפתרון תעלומת היעדרותו. כל בדל מידע שאסף בחקירה הפרטית שלו תועד במחברת. חוליה הובילה לחוליה, פרט רדף פרט – תאריכים יומיים, שעות ביקור מדויקות, מי צלצל מתי, מי אמר מה, ומתי הסתיים ביקורו. ולצד כל אלה – הערות תכליתיות: מסקנות מהביקור, משיחת הטלפון, מעדות שנייה של חבר של שכן של קולגה או ממפגש רשמי עם קיסינג'ר או עם נשיא המדינה; משימות לביצוע ונקודות לבירור בעקבות המסקנות; חוות דעת אישית על אודות הידידה שכתבה, החבר שטלפן, השבוי שהעיד או המפקד שנמנע מביקור. את החקירה הפרטית שלו הוא ניהל בחלל ריק, ללא רכב או נהג-בוס, ללא תקציבים וקשרים. הוא ופניה אשתו ערכו את כולה תוך שיטוטים רגליים ובאוטובוסים, באמצעות טלפונים מהבית, בעזרת חברים רבים ואוהבים – שלהם ושל גיורא, ובכוחות נפש עצומים שחילצו מתוך הצלקות.

אבל היומן של דוד הוא הרבה יותר משמות, תאריכים ומסקנות. זהו מסמך אותנטי נדיר, שמשרטט לאורך שנתיים מיוסרות היפערותו של קרע אישי בצד שסע ציבורי שתבעה המלחמה. בין השורות המדודות ניכר הבלבול הגדול בצה"ל ובחברה הישראלית, חוסר האמון בהנהגה הפוליטית שהובילה אלפים לאבדון, התלות בתקשורת (בערוץ הטלוויזיה היחיד ובעיתונים, שמנעו פרסום מידע העשוי לזרוע דמורליזציה בעם), והאכזבה מהממסד הצבאי ומערכי המפקדים.

היומן משקף גם היכרות מאוחרת של אב עם בנו, בהיעדרו. מהשיחות שערך עם חבריו הרבים של גיורא, ומ"שיח החברים" שהקליטו לזכרו, אבא למד שלבנו הבכור היה חוש הומור מיוחד, ושהיה גאה בבדיחותיו של אביו. הוא גם התוודע בדיעבד לדעותיו הפוליטיות, ולמד שגיורא היה אהוב מאוד – בבית הספר, בשבט מצדה ובשבט מודיעין ב"צופים", וגם על הבנות הרבות שאיתן היה מיודד למרות סגירותו "בנוגע לבעיות רגש". פתאום גם נודע לו, שתכונותיו של גיורא דומות לתכונותיו שלו. נדמה שעצם הידיעה הזו נסכה בו קרבה, הזדהות, גאווה.

ביוני 1975 זה נגמר. צלצול טלפון בישר שגופתו של גיורא זוהתה רשמית, בודאות של תשעים וכמה אחוזים (טרום עידן ה- DNA). הלוויה נערכה ב- 16 ביוני 1975 בהר הרצל. בערבו של אותו יום, כתב: "הגעתי לסוף הדרך". אלא שהפאזל שלו, של כולנו, לא הושלם. במשוואה המתמטית נותר עדיין נעלם אחד גדול. יחד עם הנעלם נותרו הכאב, ומסמך מרתק ומצמרר.

אל חתימת היומן הגיח דוד כמעט שלוש שנים מאוחר יותר, לאחר שנתיים וחצי בהן זנח את הסיקור. "מזמן לא היו לי בכלל חלומות", הוא כותב באפריל 1978. "אבל לפנות בוקר – ראיתי את גיורא. אני לא זוכר הרבה… אנחנו נוסעים יחד – ואני מחבק אותו ובוכה". הפנים שנמחקו – סוף סוף ניבטו אליו. נדמה שרק עכשיו, עם הופעתם המיוחלת בחלום, יכול היה להניח סופית לתיעוד החיפושים.

•    את היומן הביא לדפוס בנו של דוד, גילי מייזלר, אחיו השכול של גיורא. בתהליך ההבאה לדפוס נשתמרה אותנטיות מרבית של כתב היד המקורי ועם זאת נגרעו ממנו מילים או משפטים בודדים בלבד, בין היתר מחשש לפגיעה בחלק מהאנשים המוזכרים בו. ודאי שדוד מייזלר, שהיה אדם אדיב במיוחד, לא התכוון לפגוע באיש, ואם פגיעה כזו עדיין ניכרת הרי שהדבר נעוץ בנסיבות המיוחדות בהן היה נתון בעת הכתיבה ועם הנפגעים הסליחה.