יום ראשון – 28.10.73
1. 8:20 – צילצלה לָלָה: חברה שלה, לִילִי, בדקה שוב את הרשימות של גייסות השריון – "הרשימות הקשות" – וגיורא לא מופיע שם.
2. 9:20 – צילצלה רוחי (חברה של גיורא): באבן-שפרוט 19 או 17 נפתח משרד העוסק באיתור החיילים שאין מהם ידיעות. הלכתי לשם ברגל ולא מצאתי שם משרד כזה (לא נכנסתי פנימה, אולם אלה הם 2 בתי מגורים).
3. צילצלה נירה שרון, חברה של גיורא: ב- 18.10 אמא שלה (שהייתה מורה של גיורא) ואחות שלה (גיורא היה מבקר את הבית הזה) ראו בטלוויזיה הירדנית את גיורא בין השבויים. פניה מייד צילצלה אליי לאוניברסיטה, וכאשר הגעתי לשמה מאבן-שפרוט מצאתי פתק להתקשר עם הבית. צילצלתי לאגמון, הוא בא לקחת אותי, משם אלינו הביתה, לקחנו את פניה והגענו לפני 14:00 לוועד למען החייל בתל-אביב. לפני זה צילצלה פניה אל שמואל הררי והודיעה לו שאנו באים. בסופו של דבר – לא זיהינו שום תמונה. הכרתי שם אישה אחת שמחפשת את בנה, מרדכי שמיר, שגם כתובתו הייתה 1308 קמ"ז וגם הוא לא בא לחופשה. גם הוא צילצל ביום ה' ה- 4.10 וכו'. נסענו לפני 16:00 לשרה (שמואל הררי גם-כן היה אחר-כך איתנו בוועד למען החייל), דיברנו עם סגן-אלוף בן-זאב: הוא הבטיח שעומדים לעדכן את ה"מלאי" וכבר בימים אלה יצא צוות חוקרים שיחקור כל מקרה. חזרנו הביתה בסביבות 18:00.
4. בחזרה לירושלים נסעו איתנו שני חיילים. אחד מהם בא ליממה, לחופשה מהתעלה. הוא עוסק באיסוף השׁלָל. שמו – אלברט ביטון, טלפון 65919. נתתי לו את הפרטים של גיורא. כאשר חזרנו הביתה מסר לנו גיל שצילצלו אבא של ארי כהן ובוריס תימור.
5. דיברתי עם אמו של בוריס תימור והיא שוב מסרה שארקדי צילצל שהכל בסדר. נדברנו שארקדי יצלצל לנו כאשר יחזור מהתעלה.
6. צילצלתי לאביו של ארי כהן: יש לו אינפורמציה – למצב של אתמול בערב – וגיורא לא נמצא ב"רשימות הקשות". הסברתי לו – והוא הסכים איתי – שהרשימות הקשות אינן מלאות, מכיוון שלא כל המקרים שלא ברורים אכן קשורים ברשימות אלו.
7. צילצלה ללה: "מה חדש?" (דיברה עם פניה). האח של משה פאול, עופר: "מה נשמע?" (דיבר עם פניה ואיתי). שאול פוגל: דיבר עם פניה.
8. קודם גיל צילצל אלינו לשמואל הררי בת"א, ואמר שצילצל בוריס תימור ושהכל בסדר. לכן, צילצל אלינו ב- 19:00 שמואל הררי והסברתי לו למה הכוונה "הכל בסדר", ושאנו מחכים לטלפון מארקדי תימור.
9. כאשר חזרנו מת"א, תפסה אותנו גב' קופמן (השכנה שלנו): אחיה משה פרלמן מסר שבימים אלה יפעלו צוותות של אכ"א (אגף כוח אדם) לאיתור אלה שאין מהם ידיעות.
10. 19:30 – צילצל גרייבסקי: סיפרתי לו על "הבילוי" שלנו בת"א.
11. 19:40 – צילצלה אלישבע ירון: נודע לה סופית מבר-און שהחטיבה היא 460 והגדוד 196. היא גם מסרה את הפרטים הנוספים האלה לכל קרוביה שגרים במעוז ואשר לוחמים בתעלה (כלומר – מסרה לאחותה בקיבוץ מעוז-חיים שתמסור להם). הבטיחה גם למסור את הפרטים לשלמה אהרונסון. אלישבע גם הזכירה לי שכדאי שאוסיף פרטים אלה לאותו חייל שאיתו חזרנו לירושלים, אלברט ביטון.
12. 20:00 – צילצלתי לאלברט ביטון, 65919. מסתבר שהוא גרוש, והגרושה שלו (שאיתה הילדים) בכלל לא יודעת שהוא חזר לחופשה. היא לא יודעת אם הוא יבקר אותה. בכל אופן, היא רשמה את הפרטים 460, 196, והבטיחה שתמסור לבעלה הגרוש (אם יחזור).
13. 20:05 – פניה צילצלה אל עמוס גורדון לתל-אביב, אבא של גיל, אולם לא מצאה אותו.
14. 20:15 – באו רוניה ומנחם לווין, ישבו עד אחרי 21:00. רוניה לקחה את הפרטים של גיורא מכיוון שיש לה גִיס שהוא "אדם חשוב" בטייס. הבן של לווין – יצחק – בסיירת, והוא בסדר.
15. ב- 20:30 הופיע רות קירש:
א. חושבת שצריך כן לבקר את יצחק גולן.
ב. ישבה עד 22:00.
כאשר הופיעו לווין ואישתו הבנתי מהם שהאנשים מהמכון לסיבים נִשְלחו אליי על ידי נעמי לוי. (קשרתי את זה עם ביקורם של בר-הללים ובנבז'ים מאתמול). נורא התעצבנתי ורמזתי – לפני הפרידה – ללווין – שאין לי עכשיו כוח לביקורים.
אני מתחיל להבין את אריה דבורצקי.
16. מסרה לנו השכנה רות וולף שהיו אצלנו שטיינגרטנים. צילצלתי אליהם ב- 22:00 בערך, וסיפרתי להם על הנסיעה לתל-אביב.
17. 22:30 – צילצלה בלומה הופמן: סיפרתי לה את הכל.
הסבר ומידע נוסף
הטלוויזיה הירדנית
מימיה הראשונים של המלחמה החלה הטלוויזיה הירדנית, ששידוריה נקלטו גם בישראל, לשדר ראיונות עם שבויים ישראלים שנפלו בשבי המצרי. מדי ערב, בשעה 19:30, התקבצו אלפי משפחות מול המסכים בציפייה דרוכה ובמטרה לקבל מידע על יקיריהם.
הוועד למען החייל בתל אביב
בימי המלחמה הוסב המרתף של בית הועד למען החייל, ששכן ברחוב אבן גבירול בת"א (בפינת רחוב צייטלין), למקום בו רוכז המידע שהתפרסם בעיתונות הבינלאומית בנוגע לחללי ובעיקר לשבויי צה"ל. עד מהרה המה המקום במאות בני משפחה שהגיעו מדי יום במטרה לחפש מידע על יקיריהם הנעדרים. במקום הוקרנו גם ראיונות עם שבויי צה"ל כפי ששודרו בטלויזיה הירדנית.
עם הזמן קיבל המקום, על ידי בני המשפחות, את הכינוי "מרתף האימים". במרתף זה התארגנה קבוצת הורי הנעדרים שהתוודעו זה אל זה, והקימו את ועד הורי הנעדרים.
המכון הישראלי לסיבים:
בשמו הקודם: המכון לסיבים ומוצרי יער. פעל בין השנים 1953-1998, תחת משרד המסחר והתעשייה. שכן ברחוב עמק רפאים במושבה הגרמנית בירושלים ועסק בחקר פולימרים מסוגים שונים.
המכון היה מקום העבודה הראשון של דוד, מעט לאחר שעלה לישראל, בסוף שנות ה-50. הוא המשיך לעבוד במכון במשרה חלקית במשך מספר שנים, גם לאחר שהתקבל לחוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית בתחילת שנות ה- 60.
