יום רביעי – 21.11.73
1. ב- 10:00 הופיעו (הלכו ב- 11:40) – שרה ראובני מגבעתיים ואביו של אהוד סבירסקי מרמת-גן. שרה קיבלה את ההודעה שהאח נהרג (הבנתי שאת הגופה לא מצאו).
אביו של סבירסקי סיפר דברים זוועתיים ששמע מפי בנו. כנראה שהוא קשור בייחסי רעוּת עם אנשי צבא, וכפי שהוא שמע – חיים בר-לב התבטא כך: עכשיו, בגלל שנפלו בנים של הרבה קצינים גבוהים, קשה יהיה להשתיק את המחדלים שקרו לפני ובזמן המלחמה.
הבנתי שהמצרים גם שיבְּשוּ את הקשר שלנו והטעו את הצבא. מהטנק של קובי ראובני ז"ל נשאר רק הנהג, והוא הצליח להגיע למעוז, אותו מעוז שהצליח אח"כ להצטרף לכוחות שלנו.
מסבירבקי הבנתי שחיילים "עם ראש" חיפשו בעצמם יחידה מתאימה ללחימה.
2. באותו זמן כאשר הם באו היה טלפון מיוסף כהן. דיברה איתו פניה. הוא התעניין, האם הגיעה תשובה מענבר או מרמי מתן?
3. ב- 10:30 ירדתי לקחת את הדואר ומצאתי מכתב מדרור ענבר. המכתב נשלח מקיבוץ "אלונים" ב- 18/11, ונכתב ב- 17/11 (אני מניח שדרור הגיע כנראה לחופשה ושמע את הסיפור שלי מפי אביו, כלומר: את הגלויה ששלחתי לו ב- 13/11 – יש להניח שטרם קיבל?).
בכל אופן, מסתבר שהוא מכיר את גיורא מתקופת הטירונות ברפיח. את גיורא הוא לא ראה, אלא שבזמן המלחמה – כאשר עבר ליד חטיבת השריון 460 – שאל על גיורא, אולם הבחור שאיתו הוא דיבר (שאותו לא הכיר) לא היה מסוגל למסור לו אינפורמציה כל-שהיא. ידוע לדרור ענבר שעם גיורא היה בחור מחיפה ששם משפחתו פרז'נצ'בסקי (את שמו הפרטי איננו זוכר). מצאתי בספר הטלפונים את השם בחיפה: פרז’נצ’בסקי ישראל, חיפה, רח' רוטשילד 24, טל' 04-534279.
פ.ס.
א. סבירסקי סיפר לי שבנו לקח חלק מהגלויות שהייתי שולח לגיורא. הבטיח להעביר לי את הגלויות. מעניין, שסבירסקי שלח לבנו בזמן המלחמה – בהתחלה – חבילה לפי ד.צ. 1308 וקיבל אותה חזרה עם ההערה: "לא ידוע".
ב. סבירסקי (האב) דיבר הרבה על השחיתות. כולם מנוולים (גולדה, ספיר, וכו'…).
הבדיחה האקטואלית: "מקו בר-לב נשארו רק הווילות בכפר שמריהו".
4. 12:00 – בא דני כהן מאגד (זה כבר מתחיל להקשות עליי). הלך ב- 12:35.
5. 12:50-13:00 – צילצלתי למשפחת פרז’נצ’בסקי – חיפה – ודיברתי עם אחותו. פרטיו: משה פרז’נצ’בסקי, מ.א. 2165557. דואר צבאי 3078/ח. הוא היה גם-כן בקורס מפקדי טנקים, אם כי האחות (נשואה) לא יודעת אם הוא היה בקמ"ז או בקמ"ח. מסרתי לה את שמו של גיורא, את הכתובת שלי, את מס' הטלפון שלי וכן ביקשתי אותם שיכתבו לבנם – באופן בלתי תלוי ממני – בנוגע לגיורא.
כן נדברנו, שאם יגיע לחופשה – יכתוב או יצלצל אליי.
6. ב- 16:00 יצאנו עם פניה ברגל העירה אל האופטיקאי דורון (פניה שברה את המשקפיים). כנראה שהם כבר ידעו מה קרה לנו (לגיורא שלנו).
ב- 17:15 בא אליהו כרמל (18:10). 17:15 אהרונצ'יק וויטל (?) (מהעבודה של פניה) – הלכו ב- 18:15 בערך.
17:40 – סוניה ודוד שטיינגרטן – הלכו ב- 18:40.
18:10 – מרה ברוך, יונס, צבי נצר – הלכו ב- 19:05.
7. בערך ב- 19:20 טילפן מרדכי (מורי) ציפין: הוא שמע זה עכשיו שבחור ברח מהארמיה השנייה, הגיע לאשדוד וסיפר שיש הרבה שבויים נוספים הן בתחום הארמיה השנייה והן בארמיה השלישית.
אח"כ דיברנו על הבלגן. מסתבר שהגיס של ציפין הוא אחד החוקרים ביחידה לטיפול בנעדרים. ביקשתי את ציפין שהגיס שלו יברר האם הסמל מרדכי גזית הוא "חוקר טוב".
ציפין שמע על הרבה מקרים שמפקדי פלוגות הסתלקו בכדי להציל את עצמם. בנוגע לאחיו, ידוע גם לו שעד שעה 4:00 בבוקר, השכם של 7.10, הוא עוד היה בסדר.
8. ב- 19:30 בערך הופיעו שלוש בנות – חניכות של גיורא: אחת מהן – ניבי (בת דודה של ורד, שאותה גיורא הכיר בשער-העמקים והיה מתכתב איתה), שנייה – נכדה של השופט אגרנט, ושלישית – לא ידוע לי. פניה טיפלה בהן מכיוון שדיברתי עם ציפין בטלפון. הן הלכו ב- 20:00 בערך.
9. 20:25 – צילצלתי – 03-260568 – בכדי לדבר עם החוקר מרדכי גזית ולמסור לו שאפשר "להשמיט" את "ענבר" ולהכניס לתמונה את פרז'נצ'בסקי. אבל ענו לי שזה לא הטלפון שלו.
10. 20:30 – צילצלתי אל ציפין וביקשתי שיברר מהם המספרים של הגיס שלו. האם מרדכי גזית בילבל את מספרי הטלפונים שלו?
11. 20:50 – צילצל לי ציפין:
א. המספרים הם אומנם אלה שהיו אצלי: 03-260564, 03-260568.
ב. שם גִיסוֹ החוקר: רמי מסלם.
ג. הסיפור שסיפר לי קודם נשמע עכשיו אמיתי. הגיע חייל או"ם – מתחום הארמיה השנייה – שדרוש היה לוֹ טיפול חירום (אפנדיציט?). מנסים לדובב אותו ולברר, האם יש שבויים בתחום הארמיה השנייה.
12. בערך ב- 21:30 באו מַשְלֵר ואשתו והלכו ב- 22:20.
13. צילצלתי בערב – לפני 22:00 – לאלישבע ירון והיא מסרה לי שחתמה על מכתבו של ביתן בקשר לביטול השבתון שלי. אח"כ צילצלתי גם לביתן, אולם דיברתי רק עם אשתו.
הסבר ומידע נוסף
"מקו בר-לב נשארו רק הווילות בכפר שמריהו"
"קו בר-לב" (נקרא גם קו המעוזים) היה מערך מבוצר שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ החל מסוף שנת 1968, לשם הגנה על חיילי צה"ל המשקיפים על הגבול שבין ישראל למצרים לאורך התעלה. בדעת הקהל הישראלית קו המעוזים נחשב לקו לא חדיר, שאפשר לבטוח בו מפני התקפות המצרים.
בגלל הדחיפות בהקמת הקו נמסרו עבודות ללא מכרזים וללא בקרה כספית וביצועית מספקת. היו מבין הקבלנים כאלו שכנראה ניצלו עובדה זו ל"ניפוח חשבונות" ורמאויות, וגם מבין הקבלנים שביצעו עבודתם נאמנה היו כאלו שמראש, בגלל הסיכון והדחיפות, תמחרו את העבודה בסכומים גבוהים. אותם קבלנים, ובייחוד אלו שהתהדרו בעושרם, זכו לכינוי "מתעשרי קו בר לב"
במלחמת יום הכיפורים לא היווה הקו מכשול בפני החיילים המצרים שצלחו את התעלה. המצרים בחרו לצלוח בשטחים שבין המעוזים בחסות הרעשה ארטילרית והבטיחו לעצמם חציה בלתי מופרעת מצד הכוחות הישראליים שבקו.
השופט אגרנט
נשיא בית המשפט העליון. לימים מונה לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית ("ועדת אגרנט") לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים.
