שבת – 1.12.73
1. קמתי לפני 11:00 (ב- 10:40?) וכעבור כמה דקות הופיעו סוניה ודוד שטיינגרטן. הלכו ב- 11:30 ("ייעצו" לנו לא להרים את התריסים בכדי שלא יבואו אורחים – זה הם אמרו לנו כאשר באו אלינו).
2. ב- 11:30 באו גיורא אנגלהרט עם אמא שלו, ואורלי סיטון. כעבור כ-10 דקות באה נירה דורי.
מפי אנגלהרט:
א. ידוע לו שצבי ולגרין הכין את הטנק יחד עם גיורא (זה היה ע"י הטנק של גיורא אנגלהרט). זה נעשה בשבת בבוקר, וזה לא אומר שום דבר לגבי צוות הטנק.
ב. חושב שבשיבטה לא נמצא את דבריו האישיים של גיורא, כי המילואימניקים פתחו את כל השׂקים האישיים של הסדירים, כי היה שם ציוד צבאי. ספק אם לא לקחו גם דברים כמו מזוודה וכו'.
גב' אנגלהרט הלכה ב- 12:00.
גיורא אנגלהרט סיפר שהוא נמצא כל הזמן ביחידה של מילואימניקים. שם פחות משמעת ולא מכריחים להתגלח דווקא בבוקר וכו'.
הצעירים הלכו ב- 12:30.
3. ב- 12:15 באו ששינסקי איתן ואשתו רות. ניהלנו ויכוח "פוליטי" (ששינסקי – בעד חיזוק "המערב"). הלכו ב- 13:35.
4. בדיוק כאשר ששינסקי עמדו לצאת הופיעו חיים ברקאי ועטיה – גם הוא מהחוג לכלכלה. חיים ברקאי בא לומר שהוא לא הצליח להגיע לאפריקה, אבל ישתדל שוב לתפוס את רמי מתן. היו זמן קצר:
13:35-13:47.
5. לפני 14:00 דיברתי עם ניסן לוויתן בקשר לנסיעה לשיבטה. יכול להיות שניסע מחר, אולם נצא בסביבות 11:00 בבוקר, כי ניסן יהיה בבוקר עסוק.
6. 16:40-17:30 בערך, היינו אצל יצחק ומרים גולן. מסרתי להם את המכתבים ששלח בן לגיורא, כאשר בן היה בארצות-הברית (1970/71).
7. ב- 17:40 (בערך) צילצלתי לדבורצקי ונפרדתי ממנו (הוא יוצא מחר בבוקר לשבועיים). סיפרתי לו על עדותו של רינגרט וגם דבורצקי מטיל ספק בעדות זו (מכיוון שלא קיבלנו מגיורא אף מכתב). גם דבורצקי שמע שהמילואימניקים פרצו את השׂקים האישיים של הסדירים.
8. 17:55-19:30 – היינו אצל עמיצורים.
9. כאשר חזרנו מעמיצור מצאנו "פתק": ד"ש מנחמה ויחיאל בן-זאב, וכן מדבורה פטנקין ושולה אייזנשטדט.
10. 19:30-20:30 – באו שתי בנות: יעלי אמיר ואורית שטמפנר (הראשונה – נחמדה).
א. יעלי – כנראה שהיא בשנתיים יותר צעירה (עכשיו היא בשמינית). כנראה שהם נפגשו בצופים: אולי קודם היה גיורא מדריך, והיא – מוּדרכת, ואח"כ הם עברו לאותו "סטאטוס". כפי שהבנתי בזמן האחרון הם היו נפגשים בחופשות. ממנה שמעתי שגיורא היה כנראה קצת ביישן. פעם יעלי שאלה אותו למה אין לו "בת קבועה" וגיורא משהו ענה לה שאינה יכולה להיזכר בדיוק: שהוא קצת סגור, שאולי לא יוכל להקדיש מספיק תשומת לב לבחורה אחת וכו' (?).
מה שהיא יודעת – כולם אהבו אותו מאוד, והוא לא היה שוויצר, להפך – קצת ביישן, השתדל לא לבלוט, דיבר "בשקט". הוא אהב מאוד לאכול פיצה מאיזו שהיא מסעדה בעיר העתיקה – (חסן – בעל החנות או המסעדה), וכולם צחקו מגיורא בגלל זה. מתי שלא נסעו לעיר העתיקה, הוא תמיד היה יורד ושואל מי רוצה פיצה, ובסופו של דבר – כמעט תמיד הוא היה קונה רק בשבילו, כי אף אחד לא רצה לאכול את זה.
יעלי גם הביאה מכתבים שקיבלה מגיורא. מסתבר שהיא נפגשה עם גיורא גם באותו שבוע שהוא היה בחופשה, כאשר ליווה אותנו למוניות "נשר" בנסיעתנו לחו"ל בקיץ הקודם. הוא גם סיפר לה בזמנו על זה שהציעו לו ללכת ישירות לקורס קצינים.
גם יעלי חושבת שְלוּ גיורא היה חי, היה כותב. זה שלא כתב שום דבר סותר את העדות של רינגרט.
פעם נסעו באוטו (של דובי או גיורא ביתן) וגיורא התפעל מהשיר "המגפיים של ברוך" ואמר – שזה השיר הכי טוב של החודש.
היה לו חבר, לגיורא – עמוס בן-ישי מרמת אביב. ממנה הבנו שהייתה עוד איזו שהיא יעל – קטנטונת, שקראו לה "שפן" – יכול להיות שזו הייתה יעל שׂמחה (?) (פניה חושבת שיעל זו הייתה אצלנו). מסתבר שיעלי דיברה פעם – לפני המלחמה – עם פניה בטלפון. גיורא כנראה דיבר איתה וביקש שהיא תתקשר איתנו. היא, כנראה, התביישה, אולם גיורא הבטיח לה ש"אמא תדבר איתך יפה". יעל התעניינה "איך היה גיורא בבית?". הבטיחה לבוא שוב לבקר אותנו (אם אני זוכר טוב – יעל עשתה לו פעם ארוחת בוקר כאשר היינו בחוץ לארץ).
ב. אורית שטמפנר – צעירה מגיורא בשנה (היא עכשיו ב"צנחנים", פקידה). גיורא היה נפגש איתה אולם לא התכתב איתה. מסתבר שגיורא ביקר אותה בחופשתו האחרונה בספטמבר 1973.
11. 20:15-21:15 – נחמה ויחיאל בן-זאב, וגב' אייזנשטדט. מסתבר שהתלמיד שלי (יזהר נוי) נפצע מאוד בצפון ונמצא עכשיו בבית-חולים בחיפה (נדמה לי שבחור זה נכשל בקורס אנליזה קלאסית).
12. ב- 20:55 – צילצל ניסן לוויתן: במקרה דיבר עם אלישבע וסיפר לה דרך אגב על הנסיעה שלנו לשיבטה (מחר), ואז אמרה לו אלישבע שכדאי לברר קודם, האם לא פירקו את שיבטה, ולאן העבירו את החפצים האישיים של החניכים. הבטיחה לברר.
13. בקשר עם הנ"ל – צילצלתי ודיברתי (21:05-21:25) עם אביטל מרידור:
א. סיפרתי לה על אולה שפירא.
ב. ביקשתי שתברר בנוגע למכתבים שכתבתי לגיורא.
ג. איפה החפצים האישיים של הקורסנטים?
סיפרתי לה על הסברה שהמילואים פרצו את השׂקים האישיים!
*עכשיו התחלתי להבין את המובן של: "אנו משפחה אחת". גונבים זה מזה – וזה בסדר, נשאר במשפחה.
ד. שתברר על החקירה של רינגרט.
ה. שתברר על רמי מתן.
הבטיחה לי לברר:
(1) איפה החפצים של הקורסנטים.
(2) בנוגע לדואר (גם תברר האם זה שנתְנו לשפירא – הגיע לחוליה).
(3) סיפרה לי שהגיעה מכאן (כנראה – משפירא) בקשתנו ליצור קשר עם החוליה, ואביטל ענתה שהקשר כבר נוצר.
(4) תברר מה חדש בתיק – אמרה לי שאסור לה למסור לי את תוכן החקירות, אבל יוכלו למסור לשני, והוא מוסמך למסור לי את האינפורמציה. היא חושבת שהוא יתקשר איתי.
(5) תבדוק אם כבר נוצר קשר עם רמי מתן.
במשך השיחה מסרתי לאביטל שבמקרה מצאתי את שתי הגלויות שקיבלנו מצה"ל ואח"כ מהשריון כאשר גיורא התגייס. ואיך זה נראה הכל הלכה למעשה? הרי כל הזמן לא ביקר אותנו אף אחד מהמפקדים של גיורא. והרי רמי מתן גם לא ענה על מכתבי!
אביטל ענתה לי שכל זה נוצר בגלל העובדה שנשארו שרידים מבית-הספר לשריון, והקצינים שנשארו בחיים פשוט מתביישים להופיע לפני ההורים. בנוסף לכך – הקצינים גם מאוד עסוקים מכיוון שמִסְפרם קטן. היא הסכימה איתי שאם היה להם אומץ לשלוח אנשים לקרב, אז צריך להיות אומץ להיפגש עם הורי ההרוגים והנעדרים. היא בטוחה שפעם יגיעו. וזה שרמי מתן לא ענה בכתב – זה לא בסדר. בנוגע לפרטים – תפקידם של הקצינים לתת כל פרט לצה"ל ולא להורים, והיא תבדוק אם רמי מתן כבר נחקר.
גם רמזתי לה שהנעדרים אינם עריקים ולכן לא ברור לי היחס הזה לנעדרים.
דיברתי עם אביטל גם בקשר לפגישה עם שני, ואמרתי לה שהוא עשה עלי רושם טוב (היא ענתה לי שהיא מאוד שמחה מִזה). מסתבר שכל אחד מהאלופים עובד כל יום והוא יכול לקחת חופש של חצי יום פעם אחת בשבוע. סיפרתי לאביטל שאם לא אקבל אינפורמציה על תוכן התחקיר של רינגרט, אזי ברצוני להגיע אל שני יחד עם אגמון. על זה ענתה לי אביטל שכדאי קודם לקבוע פגישה עם שני. לצלצל לשני זה די מסובך מכיוון שבחדרו אין טלפון, ואז צריך לקרוא לו לטלפון לחדר אחר.
14. 21:55 – צילצל שוב ניסן: אלישבע מסרה לו שכאילו כל החפצים האישיים של הקורסנטים נמצאים בבסיס, כלומר – בשיבטה. לכן החלטנו שניסן יצלצל מחר בסביבות 11:00 בבוקר ובכל זאת ניסע לשיבטה.
15. כבר בפעם השנייה מסרו היום ברדיו את הראיון של גדעון לב-ארי עם גולדה מאיר. שמעתי בערב קטעים (ביום – היו אורחים ולא שמעתי).
לוּ אני הייתי מוצא את בְּנִי בבית-חולים גם אני הייתי המאושר בין אנשים. גולדה מקבלת עידוד מהפצועים, יש לה מזל שההרוגים והנעדרים – לא מדברים!
שוב הדיבורים על "אנחנו משפחה אחת!".
אי-אפשר להשוות אב של צ'לן או שחקן קולנוע עם אב של בן עם כושר קרבי!
גולדה הייתה מאושרת לוּ יכולה הייתה להסיר מעצמה את עוֹל המנהיגות. נראה לי – שכולנו היינו מאושרים לוּ זה היה סוף-סוף קורה.
בכלל, כל החזרה על הביטוי "שגיאה פטאלית" – הרי זה לא שגיאה אלא פשע. אצל כל אדם נורמלי נוצר הרושם שרצינו פשוט להזמין את המצרים למלחמה ע"י זה ששלחנו כוח קטן לקראתם. אפשר היה לומר "שגיאה פטאלית" – לוּ בכלל לא היינו מגייסים ומסתפקים בזה שהיה במעוזים. אבל אחרי זה שהיה לנו המידע המודיעיני – לשלוח חלק מהסדיר (כי הרי צנחנים לא נשלחו אז), ועוד בלי התראה שמדובר על מלחמה – הרי זה פשוט פשע!
16. בכל פעם אני נזכר במקרה שקרה בוְוראצלְב, כאשר גיורא היה בן 4 בערך והסתתר, ואנו – עם פניה – הלכנו למשטרה להודיע שהוא "נאבד".
הסבר ומידע נוסף
המגפיים של ברוך - להקת כוורת
